כך ארגוני השמאל רוקנו את המשפט הבינלאומי ממשמעותו

 

בשבועות האחרונים מתמודדת מדינת ישראל עם איום חדש אל מול גדר המערכת ברצועת עזה. האיום מופיע בדמות המון משולהב הצובא על הגדרות, כשברקע קריאות שנאה ורצח בוקעות מן הרמקולים של מארגני החגיגה- החמאס. מחבלים מנסים לחדור את הגדר, וניסיונות לפגוע, להרוס ולרצוח נעשים מדי יום באמצעות טרור העפיפונים ועוד אמצעים חדשים וישנים.

אך מערכה נוספת של חמאס, ואולי אפילו העיקרית והחשובה יותר, מתבצעת במרחב הציבורי. זאת באמצעות התקשורת, הפרלמנטים וצבא “ארגוני זכויות האדם” שפועלים לקדם דיס-אינפורמציה ודה-לגיטימציה ברחבי העולם.

באופן שהוכיח את עצמו יעיל מאוד למערכה, הגישו גם הפעם שלל ארגונים רדיקאלים עתירה לבג”צ כנגד מדינת ישראל וכנגד הוראות הפתיחה באש של צה”ל. המשפט הבינלאומי, כמובן, היווה חלק לא מבוטל מטענותיהם. אם כך, ברצוני להזמינכם לבחון יחד את הוראות המשפט הבינלאומי בהקשר זה. לא כסיסמא, לא כאמירה מפחידה, אלא לעומקם של דברים.

לכל מדינה הזכות להגן על גבולותיה וריבונותה. זכות זו היא מושכלת יסוד במשפט הבינלאומי, מעוגנת בצ’רטר של האו”ם, ואושרה על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק.

הדין הבינלאומי אכן מבצע הבחנה בין לוחם- אויב לאזרח וישנם כללים של מותר ואסור הנוגעים לאבחנה זו. עם זאת, מכיר הדין הבינלאומי במצבים בהם משתתף אזרח באופן פעיל בלחימה ואף מסייע לה, גם אם בפעולות לא חמושות.

בשנת 2010 פרסם ארגון הצלב האדום הבינלאומי מדריך המתייחס לאבחנה זו. אין ספק כי העותרים בענייננו לא טרחו ללמוד אותו ובחרו להתעלם ממנו. או אולי ביצעו הליך פרשני להטוטני במיוחד על מנת לנסות ולהצדיק את טענותיהם.

 

 להמשך קריאת הכתבה ממקור ראשון לחצו כאן